למידה סינכרונית מול למידה א-סינכרונית
בצורה טבעית, כאשר מרצה מדבר בכיתה, הוא מקיים דיאלוג ושיח שוטף עם התלמידים. מרצה מקצועי יודע שחשוב לתת לתלמידים לשאול, לגרות אותם עם שאלות חשיבה, ולקיים דיאלוג ודיון כיתתי. בנוסף, השיח הנ”ל הוא לא רק שיח של מילים אלא קליטת מסרים לא מילוליים של התלמיד. מרצה טוב קולט הסתכלות על שעון, גלגול עיניים ועליית דיבורים בכיתה כסינגלים שמסמנים לו שיש ירידה בקשב.
ככלל ככל שהמערכת סינכרונית פחות (פנים אל פנים הוא כמובן דוגמא למפגש הכי סינכרוני שיש, ומאמר לקריאה שנשלח במייל שהתלמידים יכולים לשלוח אליו מייל חזרה הוא דוגמא לסינכרוניות נמוכה מאוד) כך נפגעים ההיבטים הטבעיים של הדיאלוג ויחסי הגומלין המתקיימים בכיתה. אנו כמרצים מקבלים משוב פחות, מאוחר ורזה יותר מהתלמידים. אנו לא מקבלים מהם סיגנלים מיידיים על התייחסותם לחומר, אנו לא קולטים חוסר הבנה או חוסר עניין. לכן, הדבר החשוב ביותר הוא שאם לא מתאמצים לטפל בבעיות הללו במבנה המפגש – החוויה הבין אישית נפגעת, ופגיעה זו מתעצמת ככל שהמפגש מסונכרן פחות. יש יותר מקום לרעשים חיצוניים ומידע חדש שנכנס לתלמיד בין מסר למסר, ובין הנחיה לפעולה של התלמיד.
הבעיה הגדולה למרצים, היא שככל שהלמידה היא פחות סינכרונית כך עולה חוסר השליטה שלנו כמרצים על התלמיד ועל המהלך הלימודי והפדגוגי שהוא עובר. הוא שולט הרבה יותר בצורה שהוא נחשף אל החומרים שלנו, בזמן שהוא נחשף אליהם, בקצב שהוא נחשף אליהם, בסדר שהוא נחשף אליהם ובמספר הפעמים שהוא נחשף לכל חלק בחומרים שאנו מעבירים לו. אחת התלונות של מרצים היא שבלמידה א-סינכורנית יותר קשה גם להעריך את הביצוע של התלמידים.
עד כאן זה נשמע רע. אבל לפעמים ללמידה הא-סינכרונית יש יתרונות ברורים. כולם מבינים שבמציאות שבה הילדים בבית עם המרצים ועם התלמידים, לתת משקל רב יותר לתכנים מוכנים מראש בהם התלמידים נחשפים אליהם שהם יכולים ופנויים זה כמעט צו השעה. לרבים מאיתנו למידה א-סינכרונית מאפשרת ללמד הרבה יותר תלמידים בפחות זמן את הידע שקיים אצלינו. וככל שהתכנים מבוססים יותר על מערכות א-סינכרוניות כך יש פחות רגישות לתקלות טכניות (נפילה של הווי-פי או שרת).
אבל מעבר ליתרונות הפונקציונאליים והמוכרים יחסית שמאפשרים לנו כמרצים ומדריכים להעביר מסרים ותכנים בלי להיות באותו זמן, באותה נקודת זמן ובאותה פלטפורמה עם כל סטודנט וסטודנט (שלא לדבר על אותה נקודה במרחב, כמו למידה פנים אל פנים), יש ללמידה הא-סינכרונית גם יתרונות פדגוגים שהופכים אותה למומלצת בחשיבה נכונה מראש ולא רק כדי לחסוך משאבים.
השליטה של המרצה מצטמצמת, השליטה של התלמיד עולה – אך יחד איתה עולה מידת האחריות שלו על הלמידה וההתעצבות של הלמידה יכולה להפוך למותאמת אישית. מעבר לכך שלתלמיד יש יכולת לבחור את הזמן והמקום שהוא נחשף לחומר ויכול להתאים אותם לצרכיו ולהעדפותיו, נושא מוכר יחסית, יש פה גם אלמנטים משמעותיים של סדר הדברים אליהם נחשף התלמיד. חזרה בקלות של התלמיד לדברים שאינם ברורים, גם זמן רב לאחר שנוצרו וגם כאשר הבין את הקושי בשלבים מאוחרים יותר של תהליך הלמידה הוא כלי שמאוד עוזר לתלמידים מתקשים וביישנים שביום יום לא עוצרים אותנו בכיתה ואומרים “לא הבנתי”.
לכן, כלים א-סינכרונים הם פלטפורמה טובה להנחיה טכנית של כלים והסברים מלווים שמצטרפים ללמידה סינכרונית. הם יעילים למאסות של תכנים שמקדימים דיון סינכרוני, תכנים שמהותם הגברת יכולת המחקר והעבודה העצמית של הסטודנט וכל צורת לימוד בה אנו רוצים לתת לתלמיד אחריות ושליטה מוגברת.
אם אנו רוצים כלל אצבע לניהול והדרכה בפרויקטים – פרויקטים בשלבים הדורשים עבודה עצמית והעמקה של העובדים בהם, מתבצעים יותר טוב כשעיקר התקשורת ביניהם מתבססת ברובה על מערכות א-סינכרוניות. פרויקטים שדורשים חשיבה, דיון וסיעור מוחות עוברים יותר טוב במערכות עם סינכרוניות גבוהה.
שיטה רזה בסינכרוניות ובעושר מדיה יכולה להועיל מאוד כאשר יש מצבים של רגשות עזים בין המשתתפים, שנאה, וחוסר אמון. לא פעם החלפת מיילים פונקציונאלית כאשר יש נפיצות בין אישית – עובדת הרבה יותר טוב ויעיל ממפגש פנים אל פנים. מצד שני בכל תוכן שאנו רוצים להעביר שדורש מהלך חוויתי יותר, שליטה מוגברת של המרצה, דיון והפריה הדדית בין תלמיד למרצה או בין התלמידים לבין עצמם – שיטות סינכרוניות עדיפות.
יש יתרונות פדגוגיים הן ללמידה סנכרונית והן ללמידה א-סנכרונית